מהות:אחד מהדברים הקשים בטיפול הינו הכלה של עמימות ואי-ידיעה. ברגעים שכאלה אנו מייחלים שיהיה לנו משהו להיאחז בו, כמו תאוריה, או ניסיון טיפולי קודם. המצוקה שלנו עלולה לגרום לנו לכפות קישורים על החומר המוצג בפגישה, לנסות לעשות עוד ועוד מאותו דבר, או לפעול באופן שנראה בטוח, אך למעשה אינו מגובה ע"י בשלות אמיתית. ברגעים שכאלה, בהם אנו חשים תלושים בתוך עולם חסר-אחיזה, הגוף עדיין מתקיים. חיבור והקשבה לגוף, ברגעים שכאלה, יכולים לספק תחושת אחיזה, נחמה וכיוון. הגוף עוזר להכיל את התלישות ואף יכול לעזור להבחין בין פעולה שנעשתה טרם-זמנה לבין פעולה שמתרחשת בדרך הטבע. יותר מכך, הגוף כבר יודע באופן גולמי את שאנחנו עדיין לא, ושהייה נכונה איתו, עוזרת להתמיר את ידיעותיו לשפתנו המנטלית.
הליך:בסדנא נלמד על אזורי אי ידיעה, על החשיבות של שהייה בתוכם ועל התמרה בין אי-ידיעה לידיעה, בעיקר דרך מושגיו של הפסיכואנליטיקאי ווילפרד ביון. במקביל נדבר על הקפיצה אל התהום דרך ספריו של קרלוס קסטנדה על משנתו של דון חואן. בסדנא נתנסה בדרך שבה הגוף חש בתוך מצבים אלה. בנוסף, נבחן כיצד הוא יכול לעזור לנו לצלוח את רגעי הפירוק האלה ועדיין להישאר בחתיכה אחת.
