יום אחד לבסוף ידעת
את אשר עלייך לעשות, והתחלת,
על אף הקולות סביבך
שהמשיכו לצעוק
עצתם הרעה –
על אף שהבית כולו
החל לרעוד
והרגשת את המשיכה הנושנה
בקרסולייך.
“אחי את חיי”
קראו הקולות.
אך את לא עצרת.
ידעת את אשר עלייך לעשות,
חרף הרוח שמשכה
בשורש וביסוד
באצבעותיה הנוקשות,
על אף המלנכוליה
הנוראית שלהן.
כבר היה מאוחר מספיק
ולילה סוער,
והדרך מלאה ענפים נפולים ואבני סלעים.
אך לאט לאט,
בעוזבך קולותיהם מאחור,
הכוכבים החלו לבעור
מבעד צעיפי העננים,
ונשמע קול חדש
שבהדרגה זיהית
כשלך,
שהיווה לך חברה
בעודך צועדת עמוק,
עמוק אל תוך העולם,
נחושה לעשות
את הדבר היחיד שביכולתך לעשות –
נחושה להציל
את החיים היחידים שביכולתך להציל.

One day you finally knew
what you had to do, and began,
though the voices around you
kept shouting
their bad advice --
though the whole house
began to tremble
and you felt the old tug
at your ankles.
"Mend my life!"
each voice cried.
But you didn't stop.
You knew what you had to do,
though the wind pried
with its stiff fingers
at the very foundations,
though their melancholy
was terrible.
It was already late
enough, and a wild night,
and the road full of fallen
branches and stones.
But little by little,
as you left their voices behind,
the stars began to burn
through the sheets of clouds,
and there was a new voice
which you slowly
recognized as your own,
that kept you company
as you strode deeper and deeper
into the world,
determined to do
the only thing you could do --
determined to save
the only life you could save.